החולשה ב"תאוריית הקוף הרצחני" כמקור האדם הופכת ברורה לאור מה שעכשיו ידוע על התנהגות הבונובו. עדיין, הפרמיתולוג פרנס דא וואל מציין נקודה חשובה שאפילו ללא המידע שהפך לידוע בשנות ה-70, הפגמים הרבים בתאוריה האלימה של הובס היו לבסוף מתגלים. הוא קורא לתשומת לב לעובדה שהתאוריה מתבלבלת בין טריפה לאגרסיביות, מניחה כי הכלים סודרו כנשקים, ומתארת נשים כ"אוביקט פסיבי לתחרות של גברים". הוא קורא לתסריט חדש ש"מאשר ומסביר את היעדרות הלוחמה המאורגנת בין אנשים החיים בצורה הקדמונית, הנטיות לשוויון זכויות, ונדיבות הלב עם החלפת מידע ומשאבים בין קבוצות". על ידי צפיה בדאגות שנוצרו עקב המהפכה החקלאית של נאמנות האישה עם הראיה הפרהיסטורית, הוגי תאוריות רבים שפטו את ההתנהגות החברתית של גבר כפי שהוא התנהג באותם ימים ישירות למבוי סתום. הדחף של הגבר המודרני לשלוט במיניות האישה היא לא תכונה פנימית של טבע האדם. זוהי תגובה לשינויים בתנאים סוציואקונומים היסטוריים ספציפיים-תנאים השונים לחלוטין מאלה שהמין שלנו התפתח. זהו המפתח בהבנת מיניות בעולם המודרני. דא וואל צודק באומרו שזוהי התנהגות היררכית, אגרסיבית, וטריטוריאלית שמקורה בהתרחשות שקרתה לאחרונה. זוהי, כמו שנראה, הסתגלות לעולם החברתי שגדל ביחד עם המהפכה החקלאית.
מנקודת מבטנו, נראה כי הלן פישר, פרנס דא וואל, ומעט אחרים העזו לעלות על הגשר החוצה מעבר לזרם השערות חסרות היסוד אודות מיניות האדם-אבל נזהרו שלא לחצות אותו. עמדתם נראת, לנו, כהתפשרות עקב הלחץ שנוצר כנגד המידע של הפקרות פרהיסטורית שהם ידעו כמו כל אחד אחר. אל מול העובדה הבלתי ניתנת להתעלמות כי אנשים שבטח ולא מתנהגים כמין מונוגמי, הם ממציאים תרוצים להתנהגות ה"חריגה" [אם כי עקבית בצורה מביכה] שלנו. פישר מסבירה את התמוטטות התופעה הכלל עולמית של נישואין על ידי כך שהיא מתווכחת כי הזוגיות התפתחה להחזיק רק עד שהפעוט גודל לילד שיכול להמשיך עם הקבוצה הקדמונית ללא עזרת האב. מצדו, דא וואל עדיין מתווכח שהגרעין המשפחתי הוא "אנושי באופן מהותי" והזוגיות היא "המפתח לשיתוף הפעולה הנהדר שמסמן את המין שלנו". אבל לאחר מכן הוא מסיק באופן מרומז כי "ההצלחה שלנו כמין קשורה באופן אינטימי לנטישת סגנון החיים של בונובו והשמירה ההדוקה על הביטויים המיניים". "נטישה"? מאחר וזה בילתי אפשרי לנטוש את מה שלעולם לא היה, דא וואל היה מסכים ככל הנראה שמיניות האדם המודרני הייתה, בנקודה כלשהיא, דומה עמוקות למיניות הרגועה, מופקרת של הבונובו-למרות שהוא לעולם לא אומר זאת מפורשות. ואף לא מעז להגיד מתי או למה האבות הקדמונים שלנו עזבו את דרך החיים הזאת.
מנקודת מבטנו, נראה כי הלן פישר, פרנס דא וואל, ומעט אחרים העזו לעלות על הגשר החוצה מעבר לזרם השערות חסרות היסוד אודות מיניות האדם-אבל נזהרו שלא לחצות אותו. עמדתם נראת, לנו, כהתפשרות עקב הלחץ שנוצר כנגד המידע של הפקרות פרהיסטורית שהם ידעו כמו כל אחד אחר. אל מול העובדה הבלתי ניתנת להתעלמות כי אנשים שבטח ולא מתנהגים כמין מונוגמי, הם ממציאים תרוצים להתנהגות ה"חריגה" [אם כי עקבית בצורה מביכה] שלנו. פישר מסבירה את התמוטטות התופעה הכלל עולמית של נישואין על ידי כך שהיא מתווכחת כי הזוגיות התפתחה להחזיק רק עד שהפעוט גודל לילד שיכול להמשיך עם הקבוצה הקדמונית ללא עזרת האב. מצדו, דא וואל עדיין מתווכח שהגרעין המשפחתי הוא "אנושי באופן מהותי" והזוגיות היא "המפתח לשיתוף הפעולה הנהדר שמסמן את המין שלנו". אבל לאחר מכן הוא מסיק באופן מרומז כי "ההצלחה שלנו כמין קשורה באופן אינטימי לנטישת סגנון החיים של בונובו והשמירה ההדוקה על הביטויים המיניים". "נטישה"? מאחר וזה בילתי אפשרי לנטוש את מה שלעולם לא היה, דא וואל היה מסכים ככל הנראה שמיניות האדם המודרני הייתה, בנקודה כלשהיא, דומה עמוקות למיניות הרגועה, מופקרת של הבונובו-למרות שהוא לעולם לא אומר זאת מפורשות. ואף לא מעז להגיד מתי או למה האבות הקדמונים שלנו עזבו את דרך החיים הזאת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה